אני שנים הייתי כלוא בתוך הזיכרון בבית ספר בכיתה ב' שצחקו עליי, החרימו אותי, הביאו אחים גדולים שיכפכפו אותי. שאין מענה רגשי באף מקום, גם לא בבית.
ושאני דחוי ואין לי מקום בעולם
ואני לעולם לא יהיה מספיק עבור אף אחד.
שאני אפס.
זה ניהל לי את רוב החיים.
התקפי חרדה, חרדה חברתית, סטוצים, סמים, סיגריות, נטיות אובדניות, דיכאונות והתבודדות מהעולם...
הלכתי בעולם בתחושה סתמית ושאף אחד לא מבין אותי.
היקום הפגיש אותי עם עצמי בגיל 21 משותק למיטה לחצי שנה עם ברך נפוחה ובלי יכולת לקום.
שם הבנתי. התעוררתי לזה שאני כלוא בזיכרון, כלוא בסיפור... אני חי בלופ של הזכרון הזה.
הטראומה אולי קרתה ״בעבר״ אבל היא חיה בגוף שלי יום יום, ויש ילד בפנים שכל כך כואב לו וצורח לעזרה שלי.